פסק-דין בתיק עת"מ 25061-04-13

1.                  העתירה שבפני היא לבטל החלטת המשיב לשלול את אשרת השהייה של העותר, להוציא צו גירוש נגדו ולהשימו במשמורת, בעקבות הרשעתו בהליך פלילי ועונש המאסר שריצה. בעתירה כרוך ערעור מנהלי נגד החלטת בית הדין לביקורת משמורת שלא לשחרר את העותר.

2.                  העותר, בהליבי צגאי ביינה (להלן - " העותר"), נתין אריתריאה, הסתנן לישראל ביום 25.7.10 והוצא נגדו צו הרחקה. ביום 1.2.11 שוחרר ממשמורת וניתן לו רשיון שהייה זמני בישראל, אשר הוארך מעת לעת, במסגרת מדיניות אי ההרחקה הקולקטיבית של נתיני אריתריאה.

ביום 16.8.12 נעצר העותר על ידי המשטרה, וביום 21.8.12 הוגש נגדו כתב אישום לבית משפט השלום בתל אביב, בגין תקיפת בת זוג, גניבה של סכומי כסף גבוהים ממנה ואיום ברצח כלפיה. ביום 27.11.12 הודה העותר בעובדות כתב האישום המתוקן, והורשע בשתי עבירות של תקיפת בן זוג לפי סעיף 382(ב) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, בעבירת גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין, ובשתי עבירות איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. ביום 29.11.12 אישר בית המשפט את הסדר הטיעון בין הצדדים וגזר על העותר 7 חודשי מאסר בפועל החל מיום מעצרו ו - 6 חודשי מאסר על תנאי.

3.                  ביום 17.2.13 הגישה משטרת ישראל בקשה לשלילת רשיון הישיבה הזמני של העותר, בהתאם לנוהל הטיפול במסתננים המעורבים בהליך פלילי (נוהל 10.1.0010) (להלן - " הנוהל"). בבקשה צוין כי נגד העותר נפתח תיק חקירה וכי התגבשו נגדו ראיות לעבירה של חבלה גופנית חמורה, המסכנות את שלום הציבור ובטחונו.

ביום 21.2.13 הוצא נגד העותר צו גירוש והוא הועבר למתקן המשמורת בסהרונים. ביום זה נערך לעותר שימוע, בו הודה בביצוע העבירות אך טען כי אינו יכול לשוב לאריתריאה מאחר וערק משירותו הצבאי והוחלט להשאירו במשמורת. בית הדין לביקורת משמורת של מסתננים במתקן סהרונים (להלן- " בית הדין למשמורת") אישר את המשך החזקתו של העותר במשמורת.

ביום 27.3.13 הגיש העותר בקשה לבית הדין למשמורת להורות על שחרורו, כאשר בד בבד הוגשה בקשה למשיב להשבת האשרה של העותר ושחרורו ממשמורת. ביום 8.4.13 דחה בית הדין למשמורת את הבקשה מאחר וסבר כי הסמכות לדון בשאלת חוקיות הפעלתו של הנוהל נתונה רק לבית המשפט לעניינים מנהליים וכי לא מתקיימת עילה לשחרורו של העותר.

מכאן העתירה שבפני.

4.                  העותר סבור כי החלטת המשיב לשלול את אשרת השהיה שלו בישראל נעשתה תוך חריגה מסמכות, שכן הוראות הנוהל קובעות כי הוא אינו חל על מי שהועמד לדין והורשע לאחר החלת הנוהל, בדומה לעותר. מדיניות זו מוצדקת, שכן משניתן גזר דין בעניינו של העותר איזן, בית המשפט שהרשיעו, את שיקולי הענישה ואין מקום לענישה נוספת. העברה למעצר מנהלי לאחר תום מאסר פלילי, נוגדת את הוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ואת מטרות הענישה הפלילית, שכן יש בה ענישה כפולה של אדם, שסיים לשלם את חובו לחברה.

גם בהנחה כי הנוהל חל על העותר, הרי שהחלטות המשיב התקבלו בניגוד לנוהל זה. בפני המשיב עמדה בקשה לביטול האשרה, אשר לא ציינה נכונה את העבירה בה הורשע העותר ולא פירטה מדוע הוא מהווה סכנה לשלום הציבור, ואין בה כדי לקיים את הדרישה לחוות דעת משפטן כפי שנקבע בנוהל. פגם זה הוא מהותי בהליך השולל את חירותו של העותר לשלוש שנים, ואין במסמכים הנוספים, אשר הוצגו בפני הממונה על ביקורת הגבולות, כדי להתגבר על העדר חוות דעת המשפטן; עוד נטען כי, בהליכים אחרים שוחררו עותרים, אשר התקיים בעניינם פגם מעין זה.

העותר מוסיף כי הקביעה לפיה הוא מהווה סכנה לשלום הציבור אינה סבירה מאחר ומדובר בעבירה ראשונה, אשר בוצעה רק ביחס לבת זוגו, שהצהירה כי אינה חוששת מפניו עוד, לאחר ניתוק היחסים ביניהם. ככלל, טענה בדבר סכנה לשלום הציבור אינה ראויה להישמע כאשר מדובר באדם שריצה כבר עונש מאסר שהוטל עליו. גם אמנת הפליטים, המאפשרת להימנע ממתן מעמד פליט בשל הסכנה שמציב אותו פליט, חלה באותם מקרים בהם מדובר בפשעים חמורים.

העותר סבור כי החוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), תשי"ד - 1954 (להלן - " חוק למניעת הסתננות") אינו חל עליו מאחר והגיע לישראל טרם נחקק, ואין זה סביר להוציא נגדו צו גירוש, בנסיבות בהן לא ניתן להשיבו למדינת מוצאו. לחילופין, סבור הוא כי יש לבטל סעיפים בחוק ההסתננות בהיותם בלתי מידתיים.

העותר אף טוען כי טעה בית הדין למשמורת כאשר סבר כי אינו מוסמך לדון בטענותיו שכן בית הדין מוסמך לבטל החלטות לביטול אשרת שהיה, ומעצר בניגוד לחוק מהווה עילת שחרור ברורה.

5.                  המשיב מדגיש כי הוראות החוק למניעת הסתננות נועדו לפתור את בעיית ההסתננות רחבת ההיקף לתחומי מדינת ישראל. החוק מאפשר החזקת מסתננים במשמורת גם כאשר הגיעו לישראל בטרם חקיקת החוק. החוק מיושם כיום, בין היתר, על מסתננים החשודים בפלילים בהתאם להוראות הנוהל, מתוך ההנחה כי מסתנן המבצע עבירה פלילית, מגלה במעשיו כי אינו מכיר בחוקי המדינה ומפר בכך את האמון שניתן בו מלכתחילה, עת הוענק לו רשיון ישיבה, על כן יש הצדקה לביטול רשיון הישיבה של אותו מסתנן. אופן ישום החוק עולה בקנה אחד עם סמכויותיו של שר הפנים, אשר בסמכותו להימנע ממתן היתר כניסה לישראל למי שהיה מעורב בפלילים.

המשיב טוען כי בעניינו של העותר יושם סעיף ג' להוראות הנוהל, החל במישרין על העותר, לאחר שהועברו המסמכים הנדרשים. גם אם הבקשה לביטול רשיון הישיבה וחוות הדעת המשפטית אינם מפורטים דיים, הרי שבפני הממונה על ביקורת הגבולות עמדו מסמכים נוספים אשר בהם תשתית רחבה המאפשרת לו לקבוע באופן מבוסס, כי העותר מהווה סכנה לשלום הציבור. המשיב מפנה לפסיקה הקובעת כי גם במידה וקיים כשל פרוצדוראלי, בית המשפט רשאי לתקן כשל זה ולקבוע כי העותר מסכן את שלום הציבור.

המשיב מציין כי העותר הודה בקיומו של דפוס התנהגות אלים  ושיטתי; ביהמ"ש העליון אישר החזקת מסתננים במשמורת על עבירות פחותות מאלה בהן הורשע העותר.

המשיב דוחה את הטענות בגין אי חוקיותו של הנוהל בפרט, והחוק למניעת הסתננות ככלל  ומציין כי העניין ממתין להכרעת בית המשפט העליון.

המשיב סומך את ידיו על החלטת בית הדין למשמורת שלא לשחרר את העותר, וסבור כי לא התקיימו בעניינו עילות כלשהן לשחרור העותר, המהווה סכנה לשלום הציבור.

דיון

6.                  לאחר שעיינתי בעתירה ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים, נחה דעתי כי דין העתירה להתקבל.